ENGLISH
הרצליה: 09-9579390

הפלגה בדרום איטליה - מפרץ נאפולי

מאת אירית נטון

דצמבר 2010



חזרנו לסירה. השמש החלה לשקוע והמפרץ כולו נצבע בכתום. סירות נוספות הגיעו לעגינת לילה במפרץ, שחפים לבנים עצרו לחנייה על הסלעים שהזדקרו מהים לא רחוק מאיתנו, השלווה היתה מיוחדת ונפלאה. מאוחר יותר עלה ירח מלא מעל לצוקים ולידו זרח כוכב צדק... היינו בתוך יצירת אמנות של הטבע..... מקום מרשים ללא ספק!

 

נחתנו ברומא בשעת בוקר מוקדמת, שדה התעופה היה עמוס וסואן כדרכם של שדות תעופה, אך נח וקל מאד להתמצאות, קיבלנו את האוטו ששכרנו מבעוד מועד מהארץ ושמנו את פעמינו לכביש A1 הכביש שיוביל אותנו דרומה, בדרך שעוקפת את נאפולי, לעיר פוצואולי (pozzuoli). כאן עלינו על מעבורת שלקחה אותנו לאי הראשון במסענו, פרוצ'ידה, שהוא גם הבסיס של סנסייל ומכאן ניקח את היאכטה ששכרנו.

זה הזמן להציג את החבורה שלנו: מוני וריטה ה"איטלקים" ארנון ואהרון " אנשי כוחות הבטחון" ואירית וגלילה "הבנות". כולנו בעלי רישיון משיט ולכולנו שעות הפלגה רבות בארץ ובחו"ל.

 

פרוצ'ידה

הגענו לאחר הפלגה של כ-45 ד' לאי פרוצ'ידה. בתי הדייגים הצבעוניים האופיינים כל כך לאיים באזור, קידמו את פנינו עוד מהמעבורת, מוני מסביר שהצבעוניות נועדה לכך שהדייגים השבים מהים עם ספינותיהם, יוכלו לזהות כל אחד את ביתו. כך או כך המראה יפהפה. אין פלא שהאי נבחר לשמש אתר צילום לסרט "הדוור".

בפרוצ'ידה, התמקמנו ב"מלון" שהיה בעצם קומפלקס של חדרים מסביב לחצר ירוקה. במרכזה גזיבו ומתחתיו מספר שולחנות וכסאות, מחר תוגש כאן ארוחת הבוקר. התיישבנו בחצר, את עיננו צד עץ לימונים עמוס פירות. למזלנו היו איתנו ה"איטלקים". ביקשנו מריטה שתשאל את מריו (בעל הבית) אם יוכל להכין לנו לימונדה, מריו נענה בשמחה, קטף לימונים מהעץ, נכנס למטבח, ובתוך דקות, חזר עם קנקן של לימונדה צוננת. לימונים טריים, מים וקוביות קרח, לא היה צריך יותר מזה בשביל להשיב את רוחנו מהדרך שעשינו מרומא עד לכאן. באותה הזדמנות, בתשובה לשאלתה של ריטה, מריו גם המליץ לנו על מסעדת דייגים קטנה בנמל הישן של האי, שם אכלנו את ארוחת הערב שהייתה טעימה ורמזה על העתיד הצפוי לנו מבחינה קולינארית בהמשך הטיול.

פרוצ'ידהלמחרת בבוקר היה לנו יום שלם כמעט, עד שהסירה תהיה מוכנה בסביבות חמש אחה"צ, כדי להכיר את האי.

האי פרוצ'ידה המרוחק כשני קילומטרים וחצי מהקצה הצפון-מערבי של מפרץ נאפולי, הוא אי וולקני קטנטן ובו חיים כעשרת אלפים תושבים. שטחו פחות מארבעה קילומטרים רבועים, כך שניתן בקלות לסייר בו רגלית מקצה לקצה. פעולת הארוזיה של הגלים הותירה מעל פני הים את שוליהם של ארבעה לועות הרי געש קדומים, שהפכו למפרצים סהרונים קטנים באי שכולו גבעה נמוכה (57 מטר) של בזלת וקרקע וולקנית פורייה
זהו האי האותנטי ביותר והמתוייר פחות מבין שלושת איי מפרץ נאפולי. היישוב היחיד כאן הוא העיירה הציורית פרוצ'ידה, הנראית כגיבוב של בתים קמרוניים, צבועים בגוני פסטל, המטפסים מהנמל הקטן אל כיפת הכנסייה במעלה הגבעה. הטירה העתיקה, הבנויה על צוק תלול החולש על העיירה, שימשה עד לאחרונה כבית כלא. הנוף הנשקף מחלונותיו היה אולי נחמתם של הכלואים בו.

טיילנו כל היום ברחבי האי (שכרנו אופנוע ורכב דמוי טרקטורון קטן ומדליק), עשינו קניות בסופר בפיקוחה של השפית שלנו, ריטה, והובלנו את כל הכבודה למרינה.

קיבלנו את הסירה מלואיג'י שעבר איתנו על האינוונטר של הסירה, בדקנו שיש את כל מה שאנחנו צריכים כולל פיילוט בוק ועזרי ניווט, בדקנו את החבלים, המפרשים, מיכלי הדלק והמים, ראינו מה יש בלוקרים של הקוקפיט, הצטיידנו גם בסנפירים ומסכות למקרה שניתקל באתר שנירקול מעניין. ראינו את העוגן, את הכננת החשמלית ואת מיקומו של פיוז הכננת החשמלית. יש הולדינג טאנק בסירה ולכן נצטרך לזכור לרוקן אותו כשנצא לים ולסגור את הברז כשנעגון. הסירה מצויידת כמיטב המסורת המוכרת לנו מהשכרות קודמות מסנסייל כולל כלי מיטה ומגבות ואפילו מקינטה להכנת קפה שבלעדיה, מוני וריטה ואחר כך גם כולנו בעקבותיהם, לא התחלנו אף יום.

הכל היה מוכן להפלגה, רק דבר אחד נותר לבדוק: מזג האוויר.

מזג האוויר, התברר, לא היה מסביר פנים או מתאים להפלגה. בבוקר ראינו שאף סירה לא יצאה מהמרינה, הקשבנו לערוץ שמשדר תחזית מזג אויר והודעות לימאים באיטלקים ואנגלית ברצף ולאחר שהבנו שהים יהיה גבוה והרוחות חזקות, החלטנו לדחות את היציאה ביום אחד ולקחת מעבורת לאיסקיה (Ischia).

איסקיה

איסקיה הוא הגדול באיי המפרץ, ובמרכזו מתנשא לגובה 788 מטר מעל פני הים הר הגעש הכבוי אפומיאו (Monte Epomeo). אוכלוסיית האי מונה כ-45 אלף תושבים והוא משתרע על 46 קילומטר רבוע, כך שהטיול בו מצריך רכב.

איסקיה מפורסם כאי נופש אלגנטי, בעיקר בזכות מעיינות המרפא החמים ואתרי הספא המרובים שבו. גם כאן הנוף יפהפה (גם אם דרמטי פחות מזה של קאפרי) וכולל מפרצים חוליים נהדרים, מצוקים תלולים היורדים לחוף, מרינות ציוריות, כפרי דייגים קטנים וכפרים הרריים לבנים שבהם נשמרים עד היום, במידה רבה, הפולקלור ואורח החיים המסורתי.
גיוון אדריכלי מוסיפים כאן מנזרים מימי הביניים על פסגות הגבעות, כנסיות בארוקיות ומבצרי חוף מרשימים. אחד מהם הוא קסטלו די איסקיה (Castello di Ischia) אשר ממוקם על צוק בגובה 90 מטר שמחובר בגשר עתיק לעיירה איסקיה. הצמחייה באי עשירה וירוקה להפליא: אורנים, דקלים, זיתים, מטעי פרי וגפנים. מהענבים הגדלים במורדות הר אפומיאו מייצרים יין לבן מעולה, הנקרא על שם ההר.
כביש באורך 36 קילומטר המקיף את האי מאפשר ביקורים באתריו.

איסקיהאל תחמיצו את המפרצים הכחולים להדהים בלאקו אמֶנו (Lacco Ameno), בסֶרארה פונטאנה (Serrara Fontana) ובכפר הדייגים הקטנטן סנט אנג'לו(Sant’Angelo). אל הכפר הזה, הנמצא בקצה הדרומי של איסקיה, מגיעים בכביש גישה צר הסוטה מהכביש ההיקפי בכפר פּאנצה .(Panza) לסיום הטיול אפשר לעלות רגלית' כשעה הליכה' בשביל התלול למנזר ניקולה הקדוש (Eremo di San Nicola) שעל פסגת האפומיאו ולהשלים את המבט הפנורמי על האי והמפרץ.

כשירדנו מהמעבורת, עטו עלינו נהגי מוניות/מדריכי תיירים שביקשו לקחת אותנו לטיול של שעתיים במחיר של 100 יורו, אבל אנחנו ישראלים, לא פראיירים. מיד הבנו שככל שנתרחק מהנמל, נוכל למצוא דיל טוב יותר לטיול באי. ואכן כשהתרחקנו ברגל מעט, עצרה לידנו נהגת מונית חביבה (אחת משתי נהגות המונית היחידות באי). בתחילה סיכמנו איתה על טיול של 3 שעות במחיר של 60 יורו אולם בהמשך בילינו איתה הרבה יותר שעות, כולל ארוחת צהריים במסעדה מקומית אוטנטית שמתמחה בתבשיל בשר ארנבת. כמובן שהזמנו אותה לאכול איתנו והיא שמחה להמשיך ולהסביר לנו (כלומר לריטה באיטלקית שוטפת) על האי "שלה". מוני הקשיב ותירגם לנו כמעט הכל. נפרדנו ממנה בחיבוקים ונשיקות לפנות ערב, כשעלינו למעבורת לפרוצ'ידה ונתנו לה 100 יורו . הלכנו לישון כשבפינו תפילה שאלוהי מזג האויר יבוא לקראתנו ויעתיר עלינו מזג אויר טוב למחר. ואכן תפילותינו (או מה שזה לא היה) , נענו.

למחרת, יום שני, יצאנו לדרך בהפלגה של 24 מייל לונטוטנה (ventotene).

ונטוטנה

כבר סיפרתי על מוני וריטה ה"איטלקים" שלנו, שעשו לנו חיים קלים בהתמצאות ובדיבורים עם תושבי המקום שכמעט ולא דוברים שפה אחרת. אז נוסף על כך, מוני שהכין מראש את כל המסלול וידע בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע, ומה אנחנו עומדים לראות בכל מקום, גילה ומצא שהיום שבו נגיע לונטוטנה (יום שני), הוא יום חג: חגיגות סנטה קנדידה, הקדושה של האי. עקב החגיגות, נסגרו המזחים לעגינה בנמל הגדול, היות ומשם התכוננו לשגר את זיקוקי הדינור מאוחר יותר בלילה. כשנכנסנו, הבנו גם שלא נוכל לעגון בנמל אפילו על עוגן, בגלל סירות שהגיעו לפנינו ותפסו את כל מקומות העגינה האפשריים. התקשרנו לאנריקו "בעל הבית" של המעגן בנמל הישן והודענו על בואנו.

כשהגענו, המעגן הקטן והצפוף בנמל הישן, לבש חג, סירות הדייגים קושטו בדגלים ותושבי האי ואורחיהם חגגו בתהלוכה ססגונית שאותה הובילו אנשי הכנסיה, המכובדים, תזמורות של נגנים במדים מגוהצים, חיילים מיחידות המשטרה של האי במדים מצוחצחים ואחריהם כל התושבים. בראש התהלוכה, נשאו שמונה מזקני האי את פסל הקדושה היושבת בסירה מקושטת פרחים. מאוחר יותר בלילה היה גם מופע של זיקוקי דינור מרהיב והפרחת כדורים פורחים, אותם הכינו במשך שבועות ילדי האי.

ונטוטנהחגגנו, והשתלבנו באוירת החג שאפפה את תושבי האי (למעט העובדה שעל העגינה שילמנו 120 יורו במקום 40).

האי הקטן ונטוטנה, שריד של התפרצות הר געש, מאכלס כ-600 תושבים בלבד. בעונת התיירות, גרים באי כ-1000 תושבים שבאים להתפרנס מהתיירים ונופשים איטלקים שמגיעים במעבורת מהיבשת.

באי, סמטאות ציוריות, ככר שעל ספסליה יושבים לנוח זקני האי, מעט בתי קפה ומסעדות. מסעדה אחת, בה אכלנו מתחת לסוכת גפנים, הייתה ממש טובה. יש באי הרבה חדרי אירוח להשכרה ובתי מלון קטנים שפעילים בעיקר בעונת הקיץ ושוממים בחודשי החורף. גם גלידה איטלקית מצוינת טעמנו באחד מבתי הקפה שבאי.

בבוקר יום שלישי, לאחר ארוחת בוקר נפלאה שהכינה לנו ריטה וקפה איטלקי שמוני הכין במקינטה, יצאנו לדרך לכוון האי הבא- פונזה. המרחק כ-27 מייל, מזג האוויר היה סביר, וההפלגה עברה בנעימים.

פונזה

הגענו לפונזה. מוני הצטייד מבעוד מועד במספרי הטלפון של "בעלי מזח". התקשרנו אל שניים מהם (כלומר מוני התקשר באיטלקית), עשינו קצת מו"מ על המחיר ובעל המזח שאיתו סיכמנו, הגיע לפתח המעגן עם הדינגי שלו וסימן לנו להיכן עלינו להגיע. חבריו על המזח, סייעו לנו להקשר.

האי פונזה, הגדול מבין ארכיפלג האיים הפונטיינים נוצר גם הוא, כתוצאה מהתפרצות וולקנית. גודלו כ-7.3 ק"מ רבוע, הכלכלה מבוססת בעיקר על תיירות, בנייה והספנה של סירות, ודייג. אוכלוסיית האי הולכת וקטנה עקב עזיבה של צעירים ליבשת.

באי הזה צולם סרטו של פליני "סאטיריקון" בשנת 1969. בשנת 1943 היה עצור באי למשך מספר שבועות השליט לשעבר, בניטו מוסוליני לאחר שהודח מהשלטון.

פלמרולה

למחרת בבוקר (יום רביעי) המשכנו בדרכינו לאי הקרוב פלמרולה. אי זה נמצא כ- 10 ק"מ ממערב לפונזה ואינו מיושב כמעט בכלל. באי יש מסעדה שפועלת רק בקיץ. בעונת התיירות, מגיעים כ-100 איש מהאי פונזה, גרים בפלמרולה חמישה חודשים, ומארחים את הנופשים שמגיעים ביאכטות אל המפרצים שמקיפים את האי. האי משופע במערות שאפשר להכנס אליהן עם הדינגי (רצוי להצטייד בפנס). קירות ותיקרת המערות עשויים שכבות סלעי בזלת בצבעים שונים, שיוצרים יצירת אמנות מפוספסת וצבעונית. המים במערה, כמו בשאר המפרצים הסלעיים, נוצצים בכחול וטורקיז, צלולים ובהירים. לאחר שהקפנו חלק מהאי, וביקרנו במערות הקסומות, מצאנו את המפרץ המדהים שלחופו נמצאת המסעדה ובו זרקנו עוגן ונערכנו ללינת הלילה. הגענו עם הדינגי לחוף, מוני וריטה שוחחו בנעימות עם בעל הבית, לא הבנו כמובן מה נאמר בשיחה, אולם בזה אחר זה, הגיעו לשולחן מטעמים ממיטב המטבח המקומי וממה שעלה מהים באותו יום: סרדינים מטוגנים בעדינות, קישואים וחצילים מוקפצים בשמן זית, מולים ברוטב עגבניות שהוגשו על מצע של ספגטי עשוי אל דנטה, כמובן. אחריהם הגיעו סרטנים ודגים אחרים והכל מתובל בתבלינים שנקטפו בגינת המסעדה. כמובן שאת הצמא הרווינו ביין מייצור מקומי שהיה טעים להפליא.

חזרנו לסירה. השמש החלה לשקוע והמפרץ כולו נצבע בכתום. סירות נוספות הגיעו לעגינת לילה במפרץ, שחפים לבנים עצרו לחנייה על הסלעים שהזדקרו מהים לא רחוק מאיתנו, השלווה היתה מיוחדת ונפלאה. מאוחר יותר עלה ירח מלא מעל לצוקים ולידו זרח כוכב צדק... היינו בתוך יצירת אמנות של הטבע..... מקום מרשים ללא ספק!

הדרך חזרה

ביום חמישי בבוקר התעוררנו במפרצנו הקסום. ריטה, השפית הנפלאה שלנו, הכינה ארוחת בוקר טעימה ויצאנו בדרך חזרה, לעוד לילה באי ונטוטנה בדרך להחזרת הסירה בפרוצ'ידה .

בונטוטנה המוכר לנו כבר, לא היו היום חגיגות. החלטנו להיכנס ולעגון בנמל החדש (חינם) ולבדוק אם יש שם חשמל ומים. אולם להפתעתנו, משהתקרבנו לכניסה לנמל הגיע אלינו בדינגי שלו "בעל הבית" של המעגן הקטן בנמל הישן, אנריקו ידידנו, מסתבר שהוא ראה אותנו מתקרבים ובא להציע לנו לשוב ולעגון אצלו, הפעם תמורת 40 יורו בלבד. החלטנו מיד לטובתו, גם כי זכרנו לטובה את המעגן הקטן שלו וגם לאות הערכה על כך ש"צד" אותנו מרחוק ובא להזמין אותנו. עגנו במעגן שהפעם היה הרבה פחות צפוף. במעגן הזה, אגב, העגינה היא עם החרטום למזח, וירדנו שוב לתור את האי הקטן והיפה הזה.

כבר כשנקשרנו וסיימנו למלא מים, החל לרדת גשם. הדבר לא בישר טובות לגבי ההמשך אולם אנחנו, אופטימים שכמותנו, הלכנו לישון שבעים (לאחר ארוחה מצויינת במסעדה קטנה בככר העיר) ומרוצים.

בבוקר, (יום ששי) התעוררנו ליום מעונן, באופק ראינו ענני גשם. הרוח היתה חזקה, לא היתה לנו ברירה, היינו חייבים להגיע לפני החושך לפרוצ'ידה.

שניים הלכו למאפייה וחזרו עם לחם טרי ומיני מאפים מתוקים ומלוחים...ריח המאפים הטריים העיר את כל הישנים בסירה. השולחן נערך מיד לארוחת בוקר. המקינטה עם הקפה, סיר קטן שבו התחמם החלב, הירקות נחתכו, שמן זית הוזלף עליהם בנדיבות ביחד עם מלח ופלפל וכמובן עלי הבזיליקום הבשרניים שבלעדיהם כמעט ואין מאכל איטלקי, טרי או מבושל.

הגשם החל לרדת כשאכלנו את ארוחת הבוקר, אולם למרות זאת ולאחר שהקשבנו שוב לתחזית מזג האויר בערוץ 68 , החלטנו לצאת ללג האחרון בהפלגה שלנו.

ההפלגה עברה כמעט כולה בגשם, ים גבוה ורוח חזקה. הגברים שבחבורה גילו ג'נטלמניות למופת ונתנו לנשים להשאר בתוך הסירה. כמובן שמי שמכיר, מבין, שכשאני אומרת נשים אני מתכוונת אלי ואל ריטה כי גלילה היא לא אחת שקצת גשם ימנע ממנה לאחוז בבטחה בהגה של הסירה.

וכך הם עמדו, לבושים בחליפות סערה, ארנון, מוני וגלילה במזג אויר גרוע במיוחד. הגשם הגביל את הראות עד כדי כך שלא היה ברור אם מיכלית גדולה שנצפתה במרחק, מתקרבת אלינו או שמא מתרחקת מאיתנו...

הגשם פסק כשהגענו לפרוצ'ידה, נקשרנו לרציף הדלק, מילאנו את מיכלי הדלק והמשכנו, עלפי הוראות העובדים של סנסייל למזח שלהם. רוברטה ולואיג'י עלו על הסירה, שאלו אותנו האם היו בעיות מיוחדות (ממש לא), האם יש לנו הערות שקשורות לציוד של הסירה (לגמרי
לא ) ונפרדו מאיתנו לשלום לא לפני שהודיעו לנו שעלינו לפנות את הסירה מחר בבוקר לא יאוחר מהשעה 10:00.

במרינה של פרוצ'ידה יש ביתנים של שירותים ומקלחות המזכירים את המקלחות שהיו לנו בטירונות. הם נמצאים מרחק הליכה של כ-10 דקות מהסירה וכדי לקבל מפתח (אדום לנשים וירוק לגברים) יש להשאיר פקדון של 10 יורו למפתח.

התקלחנו והתכוננו לארוחת ערב חגיגית שריטה, קוסמת המטבח שלנו, טרחה עליה. בתפריט: פסטה עם מולים ברוטב יין ועגבניות, סלט ירקות טרי, דגים, יין, מוצרלה ולקינוח: עוגת גלידת פיסטוקים חגיגית. ארוחת סיום. ערב אחרון ביאכטה.

בבוקר עזבנו את הסירה, את פרוצ'ידה, את הנופים, בתי הדייגים הצבעוניים, את הים, ההרים, הצוקים, סירות הדייגים, השחפים, השקיעות, הזריחות, האיטלקים הנחמדים, הטעמים והריחות. אבל את כל זה ועוד הרבה יותר לקחנו איתנו צרובים על לוח לבנו לעולם.

 


לראש הדף