ENGLISH
הרצליה: 09-9579390

הפלגה באיים הספורדיים, מילינה - מילינה

מאת מיקה שני ויפתח אור

ספטמבר 2010



הנוף מהמסעדה באקיליוןבערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה, שם פגשנו את טריאס – דייג דיונונים יווני זקן. כפות ידיו היו שחורות לחלוטין מהדיו. תחילה רק צפינו בו מהצד. שמענו אותו מדבר ביוונית אבל לא יכולנו שלא לשים לב למילים "ישראל", "קיבוץ" "מרים", שהסתננו ליוונית הקולחת.

כשסקרנותנו גברה עלינו פנינו אליו בדברים.

 

יום 1 - 10.9.2010

נחתנו באתונה בבוקר, שם שכרנו רכב (בדקנו וגילינו שהשכרת רכב לשבוע שלם תעלה לנו פחות ממונית הלוך וחזור) ויצאנו לדרך הארוכה. הנופים היו מרהיבים, אבל הנסיעה היתה מעייפת. אחרי כ-4 שעות ירדנו מהכביש הראשי לכיוון הים בחיפוש אחר כפר בו נוכל לאכול ארוחת צהריים ולהתרענן.

במקרה הגענו לאקיליון (Achilleio) – כפר קטן עם מזח גדול. אכלנו במסעדה קטנה וביתית, והמשכנו בנסיעה.

הבסיס של סאן-סייל במילינה (מהקוקפיט של היאכטה שלנו)לאחר כשעתיים נוספות, בדיוק כשכולנו הרגשנו שבלתי אפשרי יותר להיות בתוך האוטו, הגענו לבסיס של סאן-סייל במילינה (Milina). הבסיס ממוקם במקום יפיפה, והאוירה בו שמחה ומסבירת פנים. קיבלנו את היאכטה בזריזות, עוד לפני שהספקנו לפרוק את המזוודות כבר עשו לנו תדריך (שהיה מקצועי ומהיר). כל מה שביקשנו סידרו לנו מיד (אקסטרה מגבות, מצעים, ציוד צלילה.)

ניצלנו את האוטו השכור ויצאנו לכפר הסמוך (5 דק' נסיעה) על מנת לקנות מצרכים ולהצטייד (המכולת שבבסיס יקרה יותר מהמכולת בכפר). הירקות והפירות היו נפלאים, אבל לא הצלחנו למצוא את כל מה שרצינו (תבלינים למשל). בכפר חיפשנו כספומט כדי להוציא כסף מזומן, ואמרו לנו שהכספומט הקרוב נמצא כשעה נסיעה מהכפר. כך גילינו שחשוב להגיע לטיול עם הרבה מזומנים (ברוב המקומות אליהם הגענו בטיול התשלום היה במזומן בלבד).

בסיס סאן-סייל במילינה (מהכביש)לאחר שסיימנו לסדר את המזוודות ואת המצרכים ביאכטה, יצאנו לכפר לאכול ארוחת ערב (גם המסעדה בבסיס יקרה יותר מהמסעדות בכפר). בכפר היו מסעדות וחנויות רבות אבל הכל היה ריק כמעט לחלוטין. אכלנו ארוחת ערב וחזרנו לבסיס.

בסביבות 21:00 הלכנו למקלחות הציבוריות בבסיס וגילינו שאין שם חשמל, לכן הן נסגרות לקראת הערב.

תחזית מזג האויר היתה חורפית, אבל בערב הראשון שבילינו במילינה, מזג האויר היה קיצי, ומי הים היו חמימים - עובדה שעודדה אותנו.

 

מנסים להגיע לסקיאטוסיום 2 - 11.9.2010

ביום השני התעוררנו מוקדם לבוקר סגרירי, ולצערנו הרב גילינו שתחזית הבי.בי.סי לא הכזיבה. רצינו לצאת לדרך מיד, אבל המדריכים המליצו לנו להישאר לקבלת תדריך על האיזור ועל מזג האויר. התדריך היה מיועד בעיקר לאנשי הפלוטילות, אבל גם אנחנו נעזרנו בו (כך ידענו לאן מועדות פניהן של הפלוטילות הרבות בכל יום ויום, ויכולנו להימנע מהצפיפות, על ידי בחירת יעדים אחרים).

יצאנו לים לקראת הצהריים בכוונה נחושה לשאת את מזג האויר ולהפליג לסקיאטוס. אבל לאחר שעות אחדות, כשיצאנו ממפרץ מילינה לים הפתוח - הגלים היו חזקים, הרוח הקרה הכתה בפנים, והגשם הרטיב אותנו. ידענו שאם נמשיך החוצה לא תהיה דרך חזרה ונצטרך לשאת את מזג האויר הקשה עוד מספר שעות, לכן הסתובבנו במטרה להגיע למקום מקלט.

אחר צהריים חורפי באקיליוןלאחר שהעפנו מבט בפיילוט-בוק גילינו שהמקום הנכון ביותר עבורנו יהיה אקיליון (Achilleio) - כן, אותה אקיליון מאתמול. בגלל הרוחות החזקות והגלים, הגישה אל הרציף היתה לא פשוטה. אבל הרציף באקיליון גדול ומרווח - יש שפע של מקום, וניתן למלא שם מים ללא תשלום.

עגנו מול המסעדה בה עשינו הפסקת צהריים מהנסיעה הקשה יום קודם לכן. בעל המסעדה זכר אותנו ונתן לנו במתנה שוטים של אוזו. בגלל הגשם, ותלאות היומיים האחרונים, הלכנו לישון שנת צהריים. רק אז גילינו שעשינו טעות - עגנו ברציף שמול פתח המפרץ. גלי הסערה הגדולים הכו בחרטום היאכטה, גרמו לטלטולים קשים, הקשו על השינה ובעיקר גרמו לנו לחשוש מתלישת העוגן. יש לציין שבאקיליון יש מזח מוגן יותר שחסרונו הוא מרחקו היחסי מאיזור המסעדות. באקיליון יש 4-5 מסעדות סמוכות זו לזו לאורך הרציף, מאפיה, סופר מרקט וירקן. האוירה שם ביתית ונעימה.

לילה חורפי באקיליוןבלילה ישבנו במשך שעות ב"מסעדת הבית" שלנו, משום שהשהות ביאכטה בזמן הסערה לא היתה נעימה. המסעדה נסגרה ביריעות ניילון עבה. תכננו לישון שנת לילה הגונה, להשכים קום ובכך לגשר על הפער שפתחנו במסע ולהגיע עד סקיאטוס. אז עוד לא ידענו שלא נעגון בסקיאטוס, לים תוכניות משלו...

 

יום 3 - 11.9.2010

ביום השלישי למסע התעוררנו מוקדם כמתוכנן, ובצער רב גילינו שמזג האוויר עדיין סוער. לאחר דיון ממושך ומהורהר החלטנו לא להפסיד יום נוסף ולצאת לסקיאטוס.

בעודנו מפליגים מזג האויר הלך ונעשה קודר, וכמוהו גם מצב רוחנו. אבל לפתע קרה משהו ששיפר את מצב רוחנו פלאים – השמש ביצבצה מבין העננים ונוצרה קשת-בענן יפיפיה וענקית. בעודנו מסתכלים על הקשת בהשתאות, שמענו מפי אחד מחברי הצוות את הצעקה האהובה על כולם "דולפיניייייים!!!!". השילוב של להקת הדולפינים והקשת בענן יצר מחזה מרהיב, אך לצערנו הסוללה במצלמה התרוקנה והמצלמה כבתה לאחר צילומים בודדים שאינם ממחישים את הסיטואציה כראוי.

הרמת עוגן ויציאה לים בבוקר סוערלאחר מכן התחזקה הסערה וחששנו מהברקים. הסתכלנו סביבנו וגילינו שאנו היחידים שיצאו לים. לאחר כ-4 שעות הפלגה מתישה הגענו סוף סוף לעיר סקיאטוס (Skiatos) שבאי סקיאטוס. חשנו הקלה ורק חיכינו לרגע בו נוכל לעגון ולנוח. הסתובבנו בנמל הלוך ושוב מספר פעמים, וברוב ייאוש גילינו שאין לנו מקום עגינה לצד המזח. האפשרות היחידה היתה לעגון ללא הירתקות לרציף (360). רעיון זה לא מצא חן בענינו בייחוד בהתחשב במזג האויר.

בייאוש החלטנו להמשיך לסקופלוס (Skopelos) - החלטה שהתגלתה כנבונה. לאחר עיון מעמיק בפיילוט-בוק, הגענו למסקנה שעגינה בלוטרקי (Loutraki) תהיה המתאימה ביותר. לאחר שעות רבות של הפלגה החלטנו לבשל ארוחת צהריים למרות הטלטלות הקשות. ללוטרקי הגענו לאחר כ-8 שעות הפלגה בסערה.

הסתכלנו לעבר לוטרקי וכמעט ופספסנו את פתח המרינה. רגע לפני שויתרנו בייאוש, איתרנו את הכניסה, וטוב שכך! לוטרקי יפיפיה. המפרץ מוגן מאוד והכפר מקסים. המרינה קטנטונת, לאורך הרציף יש מקום לכ-8 יאכטות. תמורת תשלום מקבלים כרטיס לשימוש מים וחשמל, אבל אפשר לחלוק כרטיס עם יאכטות שכנות ולצמצם הוצאות. על גבעה מעל הרציף יש אינטרנט-קפה. אם יושבים שם ומזמינים משהו, מקבלים סיסמא לאינטרנט. בקרבת הרציף יש מסעדות תיירותיות ובתי קפה, אבל אם מחפשים קצת יותר, יש בנמצא גם מסעדות אותנטיות יותר. על אף תקוותנו, הגשם המשיך לסירוגין. בשלב זה כבר היינו כולנו עם כאבי גרון.

 

יום 4 - 12.9.2010

גם ביום הרביעי השכמנו קום במטרה לצאת לים מוקדם, אבל הגשם לא הרפה עד 12:00 בצהריים.

כשנרגע הגשם יצאנו לכיון אלוניסוס (Alonissos). הגענו לעיר פטטירי (Patitirion) אחה"צ, וכבר בקושי היה מקום עגינה. סכנת הסתבכות עוגנים נראתה ממשית, וזרקנו את העוגן ברגע האחרון על מנת להימנע מכזו תסבוכת. המים היו צלולים כל כך, שניתן היה ממש לראות את שרשראות העוגן של כולם, וזה הקל עלינו.המזח אליו נקשרנו היה גבוה במיוחד, והירידה והעלייה מהיאכטה וחזרה אליה היו בעייתיות מעט.

עיר זו תיירותית יותר מהכפרים בהם בילינו לפני כן. המסעדות והחנויות יקרות יותר, אבל מזג האויר התחיל להתבהר סוף-סוף.

 

יום 5 - 13.9.2010

קמנו ב07:00- בבוקר ולשמחתנו הרבה גילינו שהשמיים בהירים. מיד יצאנו לים, לכיוון האי הקטן הסמוך לאלוניסוס - פריסטרה (Peristera). באור הכתמתם של שעות הבוקר המוקדמות, הכל סביבנו היה יפה בצורה בלתי רגילה.

אחרי מס' דקות של הפלגה בים חלק כמו ראי, 3 דולפינים שחו מכיוון פריסטרה אלינו. שיחקנו איתם קרוב לשעה ונהנינו לראות את הריטואל הקבוע שלהם – הם שחו במשך מספר רגעים יחד איתנו בחרטום, לאחר מכן "פרשו" הצידה, חיכו שנסתובב, ואז גלשו על הגלים שייצרנו בזמן הסיבוב – כך שוב ושוב.

נפרדנו מהם בחיוך עצום והמשכנו ליעדנו – פריסטרה, שם מצאנו מפרץ קסום, עגנו בו, בישלנו שקשוקה לארוחת הצהריים, קפצנו למים (שהיו קרים מאוד), ויצאנו לדרך חזרה לסקופלוס. החלטנו לעשות סיבוב ולהיכנס לראות את הנמל של העיר הגדולה סקופלוס.

אח"כ נכנסנו לעגינת לילה באגנונטס (Agnontas) . פעמיים ניסינו לעגון והעוגן לא תפס, הרוחות היו חזקות והרציף היה ריק, לכן בחרנו להירתק לרציף בלונג-סייד. דווקא כשהחשיך הגיע עובד מרינה ודרש בניגוד להיגיון שנעגון עם הירכתיים אל המזח על מנת לפנות מקום ליאכטות נוספות. כמובן שבשעות הערב לא הגיעו יאכטות נוספות.

סירות דייגים באגנונטסבערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה, שם פגשנו את טריאס – דייג דיונונים יווני זקן. כפות ידיו היו שחורות לחלוטין מהדיו. תחילה רק צפינו בו מהצד. שמענו אותו מדבר ביוונית אבל לא יכולנו שלא לשים לב למילים "ישראל", "קיבוץ" ו"מרים", שהסתננו ליוונית הקולחת. כשסקרנותנו גברה עלינו פנינו אליו בדברים.

כשגילה טריאס שאנחנו ישראליים חיבק אותנו בהתרגשות והתחיל לדבר בעברית רהוטה. מתברר שהוא עבד שנים רבות כרב חובל בישראל. אחרי שנדד ועבד בכל העולם בחר טריאס לחזור לכפר הולדתו הדל, מתוך אהבת אמת למקום. "אני מעדיף להיות עני" אמר לנו טריאס בעברית "כי אני כל כך אוהב את האי הזה". המפגש היה מרגש ומצחיק. אח"כ קם טריאס והתנצל שהוא מוכרח לצאת לעבוד. הוא עלה על סירת מנוע קטנה, ויצא אל הים השחור. למחרת בבוקר, בכל פעם ששמענו סירת מנוע, קיווינו שהוא יופיע עם השלל מהלילה, אבל היו אלה דייגים אחרים.

 

יום 6 - 14.9.2010

לאחר חישוב שעשינו בערב, הבנו שעל מנת להחזיר את היאכטה בזמן, עלינו לעגון בלילה השישי בתוך מפרץ מילינה, לכן בשעה 08:00 בבוקר כבר היינו בדרכנו מערבה.

היציאה מאגנונטסזה היה היום הראשון בטיול בו יכולנו להנות מקצת מיפרשנות. הרוחות היו חזקות, לכן פתחנו מפרשים מצומצמים. התקדמנו במהירות. האפשרויות שלנו היו לעגון בפיגאדי (Pigadi) או לשוב ולעגון באקיליון (Achilleio) . החלטנו שלמרות אהבתנו לאקיליון, נעגון בפיגאדי, כדי להנות ממקום חדש. בפיגאדי התקשנו במציאת מקום עגינה. המקום היה שומם כל כך, שסירות דייגים עגנו לאורך כל המזח, ולא היתה שם אפילו יאכטה אחת. בסופו של דבר איתרנו מקום אפשרי, אך בניגוד לרציף בפטטירי שהיה כאמור גבוה במיוחד, היה הרציף בפיגאדי נמוך מאוד. בגישה הראשונה לרציף (אליו נקשרנו לונג-סייד) גילינו בדרך הקשה שלא קשרנו את הפנדרים נמוך מספיק, ובשילוב עם הרוח החזקה, לא יכולנו להימנע מלשפשף קלות את גוף היאכטה. הגישה השניה היתה מוצלחת יותר. ירדנו מהיאכטה וחיפשנו מקום לאכול או לקנות מצרכים אבל הכל היה סגור – המסעדות והמכולת. כששאלנו על כך אמרו לנו שהמסעדות פתוחות רק בעונה.

אחרי שכשוך במים החלטנו לצאת לשעת הפלגה נוספת ולשוב בפעם השלישית לאקיליון. באותו ערב הגיעה לאקיליון פלוטילה של סקיפרים חובבניים. כל אחת מהעגינות כמעט נגמרה באסון – הם לא חישבו את כיוון ועוצמת הרוח, היססו בפקודת זרוק עוגן, ונעו אחורנית לעבר הרציף במהירות מופזרת. אנחנו עמדנו עם פנדרים ועזרנו כמה שאפשר, כולנו (גם אנחנו וגם הם) היינו משועשעים מנסיונות העגינה הכושלים והרציף נמלא צעקות וקולות צחוק.

 

פטטירי - עיר תיירותית יותר מהכפרים בהם בילינו לפני כןיום 7 - 15.9.2010

קמנו מוקדם בבוקר עצובים, ויצאנו לכיוון הבסיס של סאן-סייל. הבוקר היה מקסים וההפלגה היתה נעימה. ההזדכות על היאכטה היתה זריזה. נפרדנו מהמקום ומהיאכטה בצער רב ויצאנו בדרכנו חזרה לאתונה. הנסיעה חזור עברה הרבה יותר בקלות וארכה כשעה פחות מהנסיעה הלוך.

 

 


לראש הדף